פסק-דין בתיק ע"פ 6021/11

השופטת ע' ארבל:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן) מיום 10.4.2011 בת"פ 103/10, אשר הרשיע את המערער בעבירות של הצתה, איומים והדחה בחקירה, וכן ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מיום 6.7.2011 אשר השית על המערער 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי בגובה 50,000 ש"ח.

רקע

1.       ביום 10.4.2011 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בהתאם לכתב האישום שהוגש נגדו, בשתי עבירות של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק ושתי עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק.

2.       על פי עובדות כתב האישום, העבירות בהן הורשע המערער נעשו על רקע סכסוך כספי שהתגלע בין המערער לבין המתלונן, אהרון עבוש, בעקבות הלוואה שנטל המערער מהמתלונן ומבנו, צביקה עבוש. משלא הוחזרה ההלוואה במלואה (כעבור זמן רב נותר חוב של 150,000 ש"ח), פתח המתלונן בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער, במסגרתם ביום 20.12.2009 או בסמוך לכך הוטלו צווי עיקול על כספים שאמור היה המערער לקבל ממעסיקיו השונים להם נתן שירותי הסעות, כך לפי כתב האישום. בתגובה, כך נטען, ביום 23.12.2009, איים המערער על אדם בשם מיכאל משיח (להלן: מייק) אשר עבד אצלו בעבר והיה ועודנו חברו של צביקה, באומרו כי "המכה של אהרון תבוא" והוסיף "עם צביקה אני כבר אסגור את החשבון". ביום 24.12.2009, לאחר ניסיון של אדם בשם יגאל (מעסיקו של המערער) לפשר בין המערער לבין המתלונן בנוגע לסכסוך הכספי ביניהם, התקשר המערער למתלונן ואיים עליו ש"אם יפגש עם יגאל - הוא ישרוף אותו ואת יגאל".

עוד נטען כי כשבוע לאחר הפתיחה בהליכי הוצאה לפועל, ביום 27.12.2009, בסמוך לשעה 4:15, הצית המערער, בעצמו או באמצעות אחר מטעמו, שני כלי רכב השייכים למתלונן בעת שחנו בחניה פרטית הצמודה לביתו של המתלונן. בעקבות ההצתה נגרמו נזקים רבים, בדרגות שונות, לשני כלי הרכב וכן נגרם נזק לסככת עץ אשר תחתיה חנו כלי הרכב.

בנוסף, בכתב האישום נטען כי ביום 29.12.2009 במהלך דיון בבית משפט בנוגע להמשך מעצרו של המערער בגין העבירות מושא ערעור זה, ביקש המערער מאשתו (להלן: סימה) שתעביר למייק מסר לפיו לא יאמר דבר בחקירה בעניין המערער, באופן העולה כדי הדחה בחקירה. כמו כן, ביום 30.12.2009 בעת שהייתו במעצר, ביקש המערער מאדם ששהה עימו בתא המעצר, כי עם שחרורו מהמעצר יעביר מסר נוסף למייק לפיו אם לא יחזור בו ממה שמסר במשטרה יאונה לו רע. בדיעבד הסתבר למערער כי אותו אדם הוא מדובב שפעל מטעם המשטרה (להלן: המדובב).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.       לפני בית המשפט המחוזי עמדו הקלטות ותמלילים של שיחות בין המערער למדובב במהלך שהייתם בתא המעצר, המתעדים את הודאות המערער במעשים (כולם או חלקם) המיוחסים לו בכתב האישום. כמו כן, העידו לפני בית המשפט כלל המעורבים בפרשה, וביניהם המתלונן, שהעיד בין היתר על הסכסוך הכספי בינו לבין המערער, על שיחת הטלפון המאיימת שקיבל מהמערער לאחר שניסה לגייס את יגאל לפשר בין השניים ועל שיחת טלפון לועגת שקיבל ממספר חסוי לאחר ההצתה, כאשר לטענתו מדובר היה במערער שהתקשר ללעוג לו; בנו של המתלונן, צביקה, שסיפר על החוב הלא סגור של המערער כלפי אביו ועל אותה שיחת טלפון בלתי מזוהה שקיבל אביו מהמערער מיד לאחר ההצתה; מייק, שבהודעתו וכן בעדותו בבית המשפט סיפר כי אכן קיבל מסר מהמערער, דרך יגאל, "שלא יתערב" בעניינים שבינו לבין המתלונן, וכן סיפר על התבטאויות של המערער לגבי צביקה עובר לאירוע ההצתה. לכך הוסיף מייק כי לא הבין שמדובר באיום אלא בכוונה לסגירת חשבון כספי; ויגאל, שהעיד כי קיים שיחה עם המערער בניסיון להביא לקיצו את הסכסוך בינו לבין המתלונן, בלא הצלחה. המערער מצידו כפר לאורך כל הדרך בכל ההאשמות נגדו, הן בחקירותיו במשטרה והן בפני בית המשפט, וטען כי החזיר את מלוא החוב שחב למתלונן ולבנו עוד לפני קרות האירוע.

4.       בית המשפט המחוזי קבע, בראש ובראשונה, כי הודאות החוץ של המערער בפני המדובב קבילות. נקבע כי הלחץ שהפעיל המדובב על המערער הוא לחץ סביר ולא היה בו כדי לפגוע באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של המערער במסירת ההודאות. בית המשפט התרשם כי המדובב לא עשה שימוש באמצעים פסולים הפוגעים בזכויותיו הבסיסיות של המערער, וכי בינו לבין המערער נרקמה מערכת יחסים חברית אשר הביאה להחלטה רצונית של המערער לשתף את המדובב בפרטי האירוע, ואף להיעזר בו כדי להעביר מסר למייק, כמתואר בכתב האישום. כן נקבע כי גם כאשר העלה המדובב חששות בנוגע למעצרה של אשתו של המערער, לא היה בכך כדי להלחיץ את המערער או להכניסו למצב נפשי קשה בעקבות זאת. במישור המשקל נקבע כי הודאותיו של המערער בפני המדובב הינן קוהרנטיות, אותנטיות ומאופיינות באמת פנימית. לגבי עדות המדובב נקבע כי מדובר בעדות עקבית וכנה וכי הסתירות שנמצאו בין עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה לבין השיחות בזמן אמת הן טבעיות נוכח חלוף הזמן. לאור כל אלו קבע בית המשפט כי לא רק שהודאותיו של המערער קבילות, אלא שגם ראוי להעניק להן משקל גבוה.

5.       בשלב השני בחן בית המשפט את הודאותיו של המערער בפני המדובב, באופן פרטני לגבי כל אחד מהאישומים המיוחסים לו, ואת קיומן של ראיות המשמשות "דבר מה נוסף" להודאותיו. לגבי כל אחד מן האישומים קבע בית המשפט כי לאור משקלן הגבוה של הודאות המערער ניתן להסתפק בראיות תומכות מסוג "דבר מה נוסף", בעלות משקל נמוך בלבד. לעניין עבירות ההצתה, קבע בית המשפט כי תוספת ראייתית מספקת ניתן למצוא בעדויות השונות לקיומו של סכסוך כספי בין המערער לבין המתלונן, עדותו של המתלונן כי המערער התקשר לאיים עליו ביום שלפני ההצתה וכן עדויותיהם של המתלונן וצביקה לפיהן התקשר המערער למתלונן לאחר ההצתה ללעוג לו על שאירע. כל אלו הוכרו על ידי בית המשפט כעדויות מהימנות. לעניין עבירות האיומים, קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בעדותו האמינה של המתלונן על אודות שיחת הטלפון בה איים עליו המערער (לפני ההצתה), וזאת על אף מחדלה של התביעה לבדוק את פירוט שיחותיו של המתלונן מאותו יום. תמיכה ראייתית נוספת נמצאה בהודעה שמסר יגאל במשטרה - במסגרתה סיפר שהוא אכן ניסה לפייס בין המערער למתלונן, וכן בהודעה שמסר מייק במשטרה לפיה ברגע של כעס אמר המערער שהוא "יסגור את החשבון" עם צביקה. אשר לעבירות ההדחה בחקירה, נמצאה תוספת ראייתית בדמות הודעותיו של מייק וכן עדותו בבית המשפט, במסגרתן אישר שקיבל מסר מהמערער "שלא להתערב".

6.       לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירות נוספות שבהן ביקשה המשיבה להרשיעו, לראשונה בסיכומיה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני האשמות אלו.

7.       בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ להימנע ממאסר בפועל נוכח הנזק שייגרם למערער ולמשפחתו, בפרט לאור מצבו הבריאותי הקשה של בנו של המערער. מנגד הדגיש בית המשפט את חומרת עבירת ההצתה, את העונש החמור שקבע המחוקק בצידה וכן את חומרתן של עבירות האיומים וההדחה בחקירה אשר נושאות עימן פגיעה באושיות שלטון החוק. לאחר איזון בין השיקולים הללו גזר בית המשפט על המערער עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר מותנה לבל יעבור המערער אחת העבירות בהן הורשע בתקופה של שנתיים מיום שחרורו ופיצוי למתלונן על סך 50,000 ש"ח. לנוכח מצבו הכלכלי של המערער מצא בית המשפט שלא להטיל קנס כספי כפי שביקשה המשיבה.

הערעורים

8.       המערער משיג בערעורו על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו. ראשית, טוען המערער נגד קבילות ההודאות שמסר למדובב. נטען כי הופעלו על המערער לחצים בלתי סבירים מצד המדובב, שהיה אקטיבי יתר על המידה והכל תוך שיתוף פעולה מצד החוקרים. המדובב עשה שימוש באמצעי לחץ רגישים ביותר כגון תיאור הנזק שייגרם למשפחתו של המערער אם לא יודה בביצוע העבירות וכן הדגשת חומרת העבירות בהן הואשם ועונש המאסר שהוא צפוי לקבל אם יורשע. כמו כן, נטען שבית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו כי המערער לא הושפע מהלחץ שהופעל עליו. בא כוח המערער מציג ציטוטים מתוך תמלול השיחות אשר לטענתו מעידים על הלחץ בו היה שרוי המערער. בנוסף, המדובב ייעץ למערער להודות במסגרת הסדר טיעון בהצתת הרכבים. כן נטען כי הוא יזם ושידל את המערער להדיח את מייק. יתר על כן, לדברי בא כוח המערער, בית המשפט המחוזי נשען על תגובות לקוניות של המערער לשאלות ואמירות מצד המדובב ולא על אמירות והודאות של המערער אשר ניתנו מיוזמתו. המערער עצמו לא מסר כל מידע מפליל. לעניין אמינות המדובב נטען כי אין חפיפה בין דבריו בעדותו לבין תמלילי השיחות, ובעדותו נטה המדובב לשכוח פרטים חשובים מהשיחה אשר תועדו, "תופעה" המלמדת על חוסר אמינות. לבסוף, מעלה בא כוח המערער את הקושי הטמון בעובדה שהמדובב פעל מכוחו של הסכם הפעלה אשר קובע תשלום דיפרנציאלי בהתאם ל"איכות העבודה" של המדובב. סעיף כזה בהסכם הפעלה יוצר תמריץ כספי משמעותי עבור המדובב לדלות מידע מהנאשם שמולו, כך נטען.

9.       לחילופין טוען המערער כי הנימוקים שהוצגו לעיל יפים לעניין המשקל שיש לייחס להודאות, אם תתקבלנה כקבילות. נטען כי ההודאות לא עומדות במבחן הפנימי והחיצוני לבחינת הודאת חוץ של נאשם וכן במבחני העזר שנקבעו בהלכות קודמות (ראו ע"פ 4179/09 וולקוב נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט הנדל (18.10.2010) (להלן: עניין וולקוב); ע"פ 3140/10 פלוני נ' מדינת ישראל (25.11.2012) (להלן: עניין פלוני 2012)):

 ראשית, המערער חסר ניסיון בתחום הפלילי ומאופיין בלחץ וחרדה. על כן מצוי הוא ב"קבוצת סיכון" למסירת הודאות שווא, בפרט כשהנמען הוא אדם בעל ניסיון פלילי רב כפי שהציג את עצמו המדובב. במקרה כזה עולה אפשרות ממשית כי אמירותיו של המערער, שנתפסו כהודאות, נועדו לשם התרברבות גרידא. שנית, בכל הנוגע לעבירות ההצתה, הן מקריאת תמלילי השיחות והן מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עולה אי בהירות לגבי שאלת זהותו של המצית - האם היה זה המערער עצמו או שביצע את ההצתה באמצעות אחר. נטען כי ההודאות חסרות אלמנט של מסוימות מאחר שנעדרים פרטים מהותיים כגון אמצעי ההצתה, אופן ביצועה וקיומו של תכנון קודם. כמו כן, קיים פער בין תיאור אירוע ההצתה כפי שנמסר למדובב על ידי המערער לבין פרטי האירוע כפי שהתרחש בפועל. שלישית, מלין המערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקיומו של "דבר מה נוסף" להודאותיו. אשר לעבירות ההצתה, נטען כי הסכסוך הכספי לא נשא דפוסים אלימים ואף נשמעו התבטאויות של המערער בפני המדובב המלמדות על כוונתו לסיים את הסכסוך בהתדיינות משפטית. לעניין שיחת הטלפון שקיבל המתלונן לאחר ההצתה, נטען כי קיימות סתירות רבות בין ההודעות והעדויות של המתלונן ובנו באשר לזיהוי קולו של המערער. מכאן שהתשתית הראייתית המאמתת עליה הסתמך בית המשפט המחוזי בהיבט זה של האישום אינה מספקת, ובפרט נוכח המשקל הנמוך שיש לייחס (אם בכלל) להודאות המערער בפני המדובב, כך בא כוח המערער. אשר לאיום הראשון, קרי האיום הישיר על המתלונן, טוען המערער כי הוא לא הודה במפורש בעבירה בפני המדובב אלא שבית המשפט רק הסיק זאת מדבריו, וזאת על אף שמן הצד השני הציג בית המשפט אמירות מזכות רבות של המערער שעלו מתמלילי השיחות. נטען כי אמינותו של המתלונן - שעדותו, כאמור, שימשה "דבר מה נוסף" - מוטלת בספק, וכי יש לזקוף לזכותו של המערער את מחדל המשיבה, אשר לא טרחה לבדוק את עצם קיום השיחה האמורה. לעניין האיום על מייק, נטען כי מעשה זה אינו מהווה "איום" על פי הגדרות החוק, משנעשה באוזניו של צד שלישי שלא חש מאוים ואין לו "זיקת עניין" למתלונן. לעניין עבירת ההדחה הראשונה, נטען כי אין לומר שהמסר שהועבר למייק מהווה הדחה בחקירה, ולו בשל העובדה כי לא הוכח שמייק ידע דבר מפרטי אירוע ההצתה או על עצם התרחשותו. לעניין אירוע ההדחה השני, נטען כי המדובב שידל את המערער לבצעו ועל כן אין להרשיעו בעבירה זו, ולו מטעמי צדק. מעבר לכך צוין כי בית המשפט המחוזי כלל לא קיים דיון לגבי אישום זה.

בשל טעמים אלו, טוען המערער כי יש לייחס משקל נמוך להודאות שנמסרו לכאורה למדובב, אם בכלל.

10.     לבסוף, טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה. נטען כי נוכח נסיבותיו האישיות, ובפרט המצב הבריאותי של בנו, היה על בית המשפט לתת משקל גבוה יותר להמלצת שירות המבחן ולהימנע מגזירת עונש מאסר בפועל. לכל הפחות יש לקבוע עונש מתון יותר משנקבע. בנוסף, מבקש המערער מבית המשפט לתת משקל לעברו הנקי ולחלוף הזמן ממועד התרחשות האירוע, ומאידך לקבוע כי העובדה שהמערער הורשע לאחר "שמיעת ראיות" אינה יכולה להוות שיקול לחומרה.